<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שלישי</h1>
<h2>דף כט.</h2>
כל הברכות כלן, אע"פ שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לחזור לברך לאחרים, שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן שכל ישראל ערבין זה לזה. חוץ מברכת הנהנים הנזכרים בשער הזה שאינו מברך לאחרים, אלא אם כן נהנה עמהם. וכמו שפירש הטעם בירושלמי ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך. בד"א בברכות של רשות, אבל בברכת הנהנין שיש בה מצוה והם המוציא של אכילת מצה בלילי הפסח וקדוש של שבת, הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, ואע"פ שהוא אינו אוכל ושותה עמהם. לפי שכל ברכה שהאדם חייב בה, חבירו מוציאו ואע"פ שכבר יצא לעצמו: כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא, ואע"פ שאינו עונה אמן וכן העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך, והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה, לא יצא ידי חובתו עד שיענה, או שישמע ממי שהוא חייב מן התורה כמוהו.
